לימונצ׳לו אמיתי – היישר מאיטליה למטבח הביתי

וואו, עברו כבר המון (אבל המון!!!) שנים מאז הזדמנתי במסגרת נסיעה עיסקית לעיר אמלפי המהממת באיטליה.

מגיעים מסוחררים מאחת הדרכים היפות בעולם – פיתולים על גבי פיתולים על מצוק נושק לים, משובץ בעיירות ציוריות, ואז – אמלפי.
עיר עתיקה מדהימה ביופיה המתגאה בלימוני הענק שלה.
בכל קרן רחוב מוכרים לימונצ׳לו בגירסתו הטבעית או בגירסת השוקולד, ובפתח כל חנות מנסים לפתות אותך להכנס ולטעום מהלימונצ׳לו שלהם…
חזרתי מוקסמת עם בקבוק לימונצ׳לו.
לשימחתי הרבה ולהפתעתי, מספר שבועות לאחר חזרתי לארץ, פירסמה אודטה דנין (לימים אודטה שוורץ) בטור המיתולוגי שלה מתכון ללימונצ׳לו.
כנהוג בימים ההם של טרום אינטרנט (שלא לומר טרום סמארטפון על שלל אפליקציותיו), נגזר המתכון והועבר לאבא שלי, הממונה על הפרוייקטים הקולינאריים המיוחדים במשפחה.
אבא שלי התותח, שהגה שיטה גאונית לערבוב גרנולה, שאחראי להכנת ריבות, בוטנים מקורמלים ושאר מטעמי ספיישל.
אבא שלי, שהיה לוקח אותי לקטוף מלוא הסל אורניות ביער בן שמן ביום שישי אחרי הגשם הראשון בעונה. הכללים בטיפול בפטריות שקטפנו היו ברורים – ממיינים את כל התוצרת. הקטנות והמוצקות הוחמצו בצנצנות, מרבית התוצרת נוקתה, נשטפה, נפרסה ויובשה על גבי עיתונים על ה״אוגר חום״ (סוג של תנור חימום מדהים מבוסס על לבני שמות, שהיה ״שיא הטכנולוגיה״ באותה תקופה, ועבד על ״זרם לילה״ בלבד, פטנט של חברת החשמל להתמודד עם משבר האנרגיה של שנות השבעים). חלק קטן מהתוצרת היה מבושל בו ביום במרקים ובתבשילים, ואלה הנגועות בתולעים נזרקו לפח. גולת הכותרת היתה חביתה משפחתית ענקית עם בצל ופטריות, אותה הכין אבא כדי לפנק אותנו (לפני שפטריות שמפניון נהיו מוצר צריכה בסיסי הנמכר בכל מכולת שכונתית).
אותו אבא שלי, התנדב מייד ״לקחת אחריות״ על הלימונצ׳לו, שהסתדר נהדר עם עץ הלימונים הפורה והרב שנתי בחצר. ומאז, יש אצלנו אספקה שוטפת של לימונצ׳לו לכל דורש, בכל ימות השנה, לחברי המשפחה המצומצמת, המורחבת, לחברים, למכרים וכמו שאמרתי – לכל דורש.
בתחילה, הוא היה מבקבק את הלימונצ׳לו בבקבוקים ממוחזרים, כמו שעשו עם צנצנות ריבה.
בהמשך, הכרנו את הוברמן בפ״ת ושם היה רוכש כלאחר כבוד בקבוקים מהודרים, מה ששדרג את הלימונצ׳לו והפך אותו לשי מהודר ממש, ולא סתם ליקר תוצרת בית.
בשנים האחרונות חלה התפתחות נוספת ומפתיעה בגזרת הביקבוק – אבא יוצק את הלימונצ׳לו לאגרטלים של איקאה (כמו זה בתמונה). כולם בסביבה יודעים שפקקים של בקבוקי יין שנפתחו, לא זורקים, שומרים אותם לאבא, שמפסל ומתאים אותם בדיוק רב לפתח האגרטל, ובכך כולנו זוכים לבקבוקי לימונצ׳לו מקוריים שאין כמותם בכל העולם כולו, והוא זוכה לאקסטרה תעסוקה – התאמת פקקי שעם לבקבוקי הלימונצ׳לו הכל כך אהובים על כולנו.

מעבירה לכם את המתכון אחד לאחד כפי שאבא מכין אותו ומסר לי. זה המתכון היחיד בכל הבלוג כולו שלא הכנתי בעצמי, כי אני כל כך סומכת על אבא ועל הנסיון רב השנים שצבר בהכנתו ובהתאמתו לחיך המשפחתי.
מזה זמן שאני מחכה להזדמנות נאותה להעלות את המתכון ללימונצ׳לו, ובכל פעם זה נדחה מסיבות כאלה ואחרות. והנה, ההזדמנות הגיעה – החודש הוא חודש הליקרים ב״כחומר ביד הבלוגר״. במקום לתת לכם מתכון המכיל ליקר, החלטתי לנצל את ההזדמנות ולתת את ה-מתכון לליקר עצמו.
מבחינת שימושים – אפשר פשוט לשתות את הליקר עד שוכרה, ואפשר להוסיף אותו בכל מקום בו רוצים להעצים את הניחוח הלימוני של המתכון, כמו לדוגמה במקרה של ריבת תות עץ.

זהו, אפשר לגשת לעבודה, רק קחו בחשבון שדברים משובחים קורים לאט. קליפות הלימון זקוקות להשרייה של חודש באלכהול למיצוי טעמים מלא.

המצרכים:

• קליפה מארבעה לימונים גדולים, רצוי לימונים מעץ ביתי או לימונים אורגניים ללא שכבת השעווה בה עוטפים את הלימונים ש״קונים בסופר״ על מנת להאריך את חיי המדף שלהם
• ליטר אחד ועוד קצת במידת הצורך, של אלכהול נקי לשתייה, 95%, אותו ניתן להשיג בחנויות המתמחות באלכוהול. חשוב!!! להקפיד לקנות אלכוהול שמיועד לשתייה ולא אלכוהול אחר, בשום פנים ואופן!!!
• קילוגרם אחד של סוכר
• ליטר אחד של מים, רצוי מסוננים, מינרליים וכו׳

אופן ההכנה:

במידה ואין ברשותכם לימונים מעץ ביתי, יש לשטוף את הקליפה היטב ולקרצף אותה עם מברשת על מנת להסיר את השעווה.
קולפים את הלימונים בעזרת קולפן לרצועות דקות ורחבות. משתדלים לקלוף ללא הקליפה הלבנה.
משרים את הקליפות באלכהול, בתוך צנצנת סגורה ואטומה היטב, במקום קריר ומוצל למשך חודש (אפשר בארון מטבח).
כעבור חודש מסננים את הקליפות שמסרו באהבה את כל הצבע והארומה שלהן לאלכהול. מודדים את נפח האלכהול במד ליטר. במידה והנפח הצטמצם (הקליפות גם רוצות להיות מבסוטיות ושותות חלק מהאלכוהול בעצמן), משלימים עם אלכהול נוסף לליטר בדיוק.
מכינים סירופ פשוט קר (לא יודעת למה, אבל אבא מתעקש על קר) – מערבבים סוכר ומים עד שכל הסוכר נמס במים. זה דורש עבודת ערבוב לא מבוטלת, אבל בסוף זה קורה.
כשהסירופ מוכן, יוצקים אותו לתערובת האלכהול, מערבבים ומבקבקים.

לחיים!

זו ההזדמנות לאחל לכם, קוראי הנאמנים שנה טובה ומוצלחת, שנה של הגשמת משאלות וחלומות, וכמובן שנה של פסגות קולינאריות חדשות.

מזמינה אתכם לעשות לייק (אם טרם הספקתם) לדף הפייסבוק של ניחוח לישה, שמח שם…
וגם…הכנתם מתכון מהבלוג? אשמח מאד מאד אם תפרסמו תמונות באותו עמוד הפייסבוק בדיוק.

רוצים לראות מה הכינו הקולגות שלי עם ליקרים? זה המקום.